לראות את העולם דרך העיניים של ההורים שלנו
כולנו נושאים את הקול של ההורים שלנו בקרבנו. הוא נושא בחובו את המילים המדוברות והלא מדוברות ואת המסרים שקיבלנו מההורים שלנו מהיום הראשון של חיינו. המסרים הלא מדוברים שקיבלנו דרך ההתנהגתם והדרך בה הם חווים את העולם חזקים לפעמים הרבה יותר מהמסרים המדוברים. ובכל מקרה, הבסיס של מערכת האמונות שלנו מגיע מהבית ומהקשבה להורים שלנו והתבוננות באופן בו הם מתנהגים איתנו, בינם לבין עצמם ועם אחרים.
הסיבה העיקרית לכך שאנחנו מאמצים לעצמינו את מערכות האמונה האלה, היא האהבה שלנו להורינו. נוכל לקרוא לאהבה הזאת אהבה עיוורת. ובכל זאת זוהי אהבה. בתור ילדים אנחנו לא שוקלים ומנתחים את הדברים שנאמרים לנו. זוהי יכולת שאנחנו מפתחים רק בשלב מאוחר יותר של חיינו. אך בשלב הזה הבהירות שלנו לרוב כבר מעורפלת שקשה לנו להחליט החלטות במודעות מלאה. כשאנחנו צעירים, אנחנו מקבלים את הדעות של ההורים שלנו על עצמינו ועל אחרים כאמת היחידה שיש, ואנחנו חולקים את האמת הזאת, פשוט בגלל שאנחנו אוהבים אותם.
אנחנו רואים, מבינים ושופטים את העולם דרך הפילטר הזה של האמונות והערכים שאימצנו. אנחנו פוגשים אנשים ומתייגים אותם לפי אמות מידה שנקבעו על ידי ההורים שלנו, וכך אנחנו שופטים אדם זה או אחר לפי ההצלחה או הכישלון שלו, המעמד שלו, או כל מאפיין אחר. זה לא משנה אם השיפוט הזה הוא חיובי או שלילי, מאחר והוא נעשה דרך הפילטר של מערכת האמונות והערכים שלנו הוא עדיין שיפוט.
החיפוש אחר הדרך שלנו
ככל שאנחנו מתקדמים בחיים ומפתחים את האישיות האינדוידואלית שלנו, אנחנו נפגשים עם העולם גם ללא הנוכחות וה"משקל" של ההורים שלנו. לאט לאט נוצרת מציאות בה אנחנו יוצרים מערכות יחסים עם העולם בדרך שלנו. זוהי מציאות ש"אנחנו" יוצרים. במציאות הזאת, נוכל למצוא קולות רבים המנחים אותנו באופן בו אנחנו חושבים, מתנהלים ושופטים את עצמינו ואחרים. וחלק גדול מהשיפוט עשוי להיות מופנה כלפי עצמינו, על כך שיש לנו כל כך הרבה קולות המנחים אותנו.או על כך שאנחנו עדיין חושבים ומתנהגים כמו ההורים שלנו. ובכל זאת, חלק גדול מהבחירות שאנחנו עושים (או לא עושים) מושפעים באופן ניכר מהקול הזה של ההורים שלנו בתוכנו.
אחת מהאסטרטגיות הנפוצות שאנחנו נוקטים בהן על מנת לפתור את הדילמה הפנימית הזאת, היא להרחיק את עצמינו מההורנו ולהגיד שאנחנו לא כמוהם. אנחנו עשויים גם להרחיק לכת ולחיות מתוך כעס מתמשך כלפיהם או לנתק עימם קשר. המרחק הזה עשוי להקל עלינו בהתחלה ולגרם לנו להרגיש עצמאיים וחזקים. לעיתים נרגיש שאנחנו טובים מההורים שלנו, יותר חכמים, מתוחכמים או מודעים. אך דבר מהותי נוסף שיקרה כתוצאה מהמרחק הזה, הוא תחושת הניתוק, מאחר שכשנתנתק מההורים שלנו, נתנתק למעשה מהשורשים שלנו.
בגרות אמיתית מצריכה אומץ
למרות כל זה, ההשתוקקות לחופש מחשבתי עשויה להיות כל כך חזקה כך שנדמה לפעמים שהאפשרות היחידה היא לנתק קשר עם ההורים, רק כדי שלא נשמע יותר את הקול שלהם מדבר אלינו ומתוכנו. מה שנחמיץ בדרך הזאת הוא ההזדמנות להתבגר ולרכוש לעצמינו חופש אמיתי. חופש כזה שאינו מותנה בחיים מתוך תגובה, אלא כזה הנובע מתוך הקשבה בוגרת לעצמינו. לחופש, בכל מקרה, יש מחיר. והמחיר, במקרה הזה, יהיה באשמה שנישא עמוק בתוכינו, על כך שאנחנו לא נאמנים יותר לערכים ולאמונות שנשמנו פנימה. מחיר נוסף שנצטרך לשלם הוא האחראיות המלאה שתחול עלינו על כל בחירה שנעשה. יחד עם זאת, כשנוכל להיות הבעלים של המציאות שלנו, ולעמוד מאחורי הבחירות שלנו מתוך מודעות מלאה, אז נתבגר ונהיה עצמאיים באמת.
הקול של ההורים שלנו הוא חלק אינטגראלי בנו. הוא לעולם לא יעזוב אותנו לחלוטין. אנחנו יכולים למרוד, לכעוס, לעזוב, אך בסופו של דבר אנחנו הולכים נגד עצמינו. אנחנו מאבדים דבר יקר שיכול להעניק לנו כוח גדול- ההורים שלנו. זה לא הכרחי לחסל את הקול ההורי. מוטב יהיה לפתח אליו מודעות, ובהדרגה להתחיל לעשות את ההבחנה בין הקול שלהם לקול הפרטי שלנו.
התהליך הזה יכול לקרות בכל גיל. בין אם אנחנו בני 18 ועדיין חיים עם ההורים שלנו, או בני 60 וההורים שלנו כבר לא איתנו. המסע הזה בדרך למצוא את הקול שלנו, ללא ההפרעה של השיפוט שלהם, תמיד יימשך. הקול הזה של ההורים שלנו, ניתן לנו באהבה וזה דבר שראוי לשמור עליו באהבה. זוהי אהבה שיכולה להתבונן במשהו אחר, לזהות שהוא לא שלנו, ועדיין- פשוט לכבד אותו. נדרש אומץ למצוא את הקול שלנו. לא כתגובה להורים שלנו, אלא פשוט כתוצאה מכבוד והקשבה למי שאנחנו.