האם אי פעם עשית משהו שפגע באדם אחר? האם אי פעם עברת על כלל, רימית או שיקרת? האם אי פעם תמכת בפעולותיה של קבוצה אליה השתייכת, למרות קול פנימי שקרא לך לנהוג אחרת? כנראה שזה לא היה אנושי אם לא.
זהו צורך חברתי בסיסי להרגיש חף מפשע ולהימנע מתחושת האשם. אנו בדרך כלל מביאים זאת לידי מימוש על ידי השתייכות למערכת חברתית והתנהגות על פי כלליה וערכיה. אנו שרויים במאבק תמידי בין סיפוק הרצונות שלנו והתנהלות בהתאם למוסכמות, לכללים ולערכים של 'העולמות או המערכות' השונים אליהם אנו משתייכים. ובדרך כלל אנו אכן שייכים למערכות השונות הללו כדוגמת המשפחה שלנו, מעגלי החברים, מועדונים, קבוצות פוליטיות או דתיות, חוגים רוחניים וכן הלאה.
על פי הגישה המערכתית אשר פותחה על ידי הפסיכולוג הגרמני ברט הלינגר קיימים שני סוגים של מצפון המנחים את ההתנהגות שלנו. האחד הוא המצפון האישי שלנו, אותו כולנו מכירים ומודעים אליו, אשר מבוסס על איך, איפה ועל ידי מי התחנכנו. המצפון האישי למעשה נוטע בנו את מערכת המוסר שלנו ומכוון אותנו לפעול בהתאם. השני הוא המצפון הקולקטיבי, המשפיע על מעשינו ועל אופן התנהגותנו ברמה עמוקה ובעלת עצמה, וחשוב מכך, במרחב הלא-המודע. המצפון הקולקטיבי מבקש להבטיח את קיומם של שלושת עקרונות היסוד של תרפיית הקונסטלציה המשפחתית, השומרת על חופשיות זרימת האהבה במשפחה. אלו הם סדר, איזון ושייכות.
העולם שבדרך כלל מייצג את מערכת הכללים והערכים החזקה ביותר עבור כל אחד מאיתנו ושיש בידו את ההשפעה הגדולה ביותר על האופן שבו אנו פועלים בחיינו הוא זה של המשפחה שלנו. אולם במישור הרחב יותר אפילו המדינה אליה אנו משתייכים טומנת בחובה נורמות לאומיות עצמתיות הקושרות אותנו אליה. אחת מדרכי המפתח לדעת אם אנו מיישרים קו אחד עם הכללים והערכים של העולמות אליהם אנו שייכים היא לחוש תמימות או אשמה.
אנו חשים תמימים וישרים כאשר אנו דבקים ותומכים בערכים ובכללים של הורינו, של הצבא בו אנו משרתים או של הארגון בו אנו עובדים. הפעולות ודפוסי ההתנהגות עשויים להיות מוטלים בספק מבחינה מוסרית במידה ונצפים מבחוץ או על ידי תרבויות אחרות, אולם לנו הם נראים נכונים וצודקים רק לנו. תחושה זו עשויה גם לכלול את הזכות לפגוע, לשלול או להרוג אחרים.
בנקודה זו חשוב להבין שכולנו אבדנו את התמימות שלנו בשלב מוקדם בחיים באמצעות מעשינו והתנהגותנו. ההכרה בעובדה זו יכולה לשרת אותנו באופן ניכר במפגש עם אחרים. לעתים קרובות אנו נאחזים בחושים ובאמונות האישיות כביכול על היותנו תמימים וטהורים יותר, לפיכך להאמין שאנו טובים ונעלים יותר ביחס לאחרים. על ידי ההבנה שכולנו איבדנו את תמימותנו לפני זמן רב, אנו יכולים להפוך לצנועים יותר ולמעשה להפגש כ'שווים'.
באופן דומה אנו קשורים בחוזקה לעולמות השונים שלנו על ידי רגשות אשם. כולנו כנראה חווינו את כוחה של האשמה בה הורינו עשו שימוש מודע או לא מודע כדי לגרום לנו להישאר בקו אחד עם כללים וערכים משפחתיים. אולי אתה שהית בחיק השבט המשפחתי בתקופת החגים בניגוד לרצונך או לקחת על עצמך תפקידים כמו לטפל בבן משפחה מתוך תחושת אשמה. לא משנה מה עשית מתוך אותה תחושה של אשמה, הרי גם אתה קיבלת משהו חשוב בתמורה. זוהי תחושת השייכות, שבהחלט מסמנת חלק חשוב השייך לקיום האנושי. הן תמימות והן אשמה גורמות לנו לעיוורון, מפני שהן מחליפות את מודעותנו והבנתנו הגבוהות עם מצפוננו, אשר רכשנו במשך שנים מלאות התניות במסגרת המשפחה שלנו, בית הספר, החברה, הדת וכן הלאה.
אשמה יכולה לשרת תפקוד נוסף. זו יכולה לתת לנו תחושה של אחריות להבהיר כי אין פעולה שנותרת ללא תוצאה. זה נותן לנו מסגרת של מה נכון ומה לא נכון. ידיעה זו קובעת גבולות לחופש שלנו לפעול בכל דרך שנחפוץ, ובכך משמרת את הקשר למערכות אליהן אנו שייכים. מנקודת מבט מערכתית נוכל אף לראות כי לפעולותנו יכולות להיות השלכות משמעותיות לטווח ארוך ובאופן מסוים ההשלכות הן השתקפות ישירה של אחריות על מעשינו.
לדוגמה, מישהו שנוטש ברישול מערכת יחסים ארוכת טווח עשוי להתקשות בלמצוא שוב מערכת יחסים משמעותית וממושכת, ומישהו שגזל בהונאה את ירושתו החוקית של בן משפחה אחר עלול לגרום להפסדים כספיים במשפחה שלו. ניתן לומר כאן כי רגשות אשם הם דרך של הודאה באשמה, ולכן משרתים פונקציה חברתית. האשמה בפועל אינה דבר טוב או רע, אלא רק השתקפות של החיים עצמם.
צמיחה אישית מחייבת נכונות לאבד את תמימותו של היחיד ולהפוך להיות 'אשם'. זו מתפרשת כהיפרדות אמיתית מהתא המשפחתי של היחיד. הרצון להישאר 'תמימים' משאיר אותנו כרוכים באופן הדוק אחר ההורים שלנו. אנו יכולים לסרב לדבוק בערכי המשפחה או המדינה שלנו ולתור אחר החופש לשאוף למימוש מטרותינו, אולם לדברי הלינגר, מחיר החופש הוא להכיל ולהרגיש אשמה.
הציפייה לחוש חופש מיד מעלה את השאלה "ממה?", המדגישה בתורה את העובדה שאנו שייכים לאן שהוא או לדבר כלשהו. משמעות הדבר היא כי חופש בתחום הדואליות (לא מתוך התעוררות מוחית רוחנית) תמיד יהווה התייחסות אל מערכת, שהיא משפחת המוצא שלנו ממעלה ראשונה. נטישת מערכת זו למען החופש שלנו תובעת את מחירה של "אשמה". שוב, כל זאת אינו דבר טוב או רע, אלא דרך בוגרת ואחראית להסתכל על החיים תוך התגלותם ביחס למעשינו ולבחירותנו.