החללים שבלבנו מונעים מאתנו לסלוח
לאחרונה אני שוב עוסק בנושא הסליחה. אני מנסה להבין כיצד עליי לסלוח לעצמי על מי שאני, על הטעויות שעשיתי, וכיצד עליי לסלוח לאחרים על הדרכים השונות שבהן הם פגעו בי. אך מהי באמת המשמעות שבסליחה וכיצד מרגישים כשסולחים? שמעתי ולמדתי כל כך הרבה על השיטות השונות לסלוח, אך לא הצלחתי לאמץ אותן במלואן.
כל אחד מאתנו נושא עמו צלקות וכולנו חשים שנפגענו ושהחללים שבגופנו ובנפשנו מכאיבים. אותם חללים מכאיבים לנו ואנו מנסים למלא אותם בעזרת אנשים, בני זוג, אהובים, עבודה, מערכות יחסים, אוכל, כסף ועוד. החללים הללו מספרים את סיפורי חיינו. סיפורים בהם אנו מרגישים לא במקומנו, חשים חסרי-ערך או שאיננו אהובים. הם מפנים לאותה תחושת חוסר שייכות וערך הטבועה בנו עמוק משום היותנו בני אדם. אך את החללים הללו לא ניתן למלא משום שחללים, מטבעם, לא מסוגלים להכיל בתוכם דבר.
עלינו להבין שאין ביכולתנו להבין את המציאות באמת
אין סוף למטר השאלות על הכישלונות, הטעויות והמעשים הן שלנו והן של אחרים שבגינם אנו חשים אשמה או בושה. כל אותם מקרים שבהם חווינו משבר, שנפגענו או שנותק בהם הקשר שלנו עם אחרים או שבתוכנו פנימה מקורם ב'אי-הבנות'. אנו בוחנים את העולם מנקודת המבט הצרה, אפילו הזעומה, שלנו, אך עבורנו זו 'המציאות'. נקודת המבט שלנו על החיים סובבת סביבנו-אנו, 'העצמי' שנראה בעינינו כישות נפרדת. מתוך אותה נקודת מבט צרה ומוגבלת מגיעה ההפרדה ונוצר העולם הקטן האישי שלנו שממנו אנו שופטים ובוחנים את העולם ומתכחשים לבלבול העצום שקיים בקרבנו.
עלינו להבין שהיכולת שלנו להבין את המציאות היא מוגבלת. על כן, אם ברצוננו לסלוח, במודע ובמתכוון, אנו מוגבלים כפי שנטיותינו האישיות מוגבלות. אם נבין ונקבל את העובדה שנקודת המבט שלנו מוגבלת יהיה לנו קל יותר לסלוח. הסליחה מאפשרת לנו לא להתרחק ולא להתבודד, היא מאפשרת לנו לקבל את 'מה שיש'. סליחה אמתית מוכיחה כי החוויה האנושית היא מורכבת ומוגבלת. סליחה אמתית היא למעשה ההכרה בעצם קיומה של מגבלה. על כן, היכולת לסלוח היא למעשה סוג עמוק יותר של הבנה.
עלינו להודות בכך. כאשר אנו סולחים לילדים על טעויותיהם, איננו מהססים לעשות זאת משום שאנו מבינים שהבנתם מוגבלת. מדוע? למדנו כי רמת המודעות שלנו משתנה במהלך התבגרותנו ושאז אנו מודעים יותר למציאות, אבל האמת היא שרמת המודעות שלנו עודנה מוגבלת.
סליחה מבקשת מאנתו ענווה
מידת 'אי-ההבנה' מקורה בתחושת הבידול שלנו מהעולם הזה, על כן כל ניסיון מצדנו לסלוח אינו מושלם אם הוא חסר את הממד הרוחני. אחדות ושלמות הופכות את הסליחה לעניין טבעי. היא מדגישה את העובדה שדרכנו אבדה, שאנו מחפשים את הדרך הביתה. הדרך הזו, לרוב, נקנית בניסיונות, במניפולציות ובדרכים אחרות.
סליחה אמתית, אם כך, מכירה בכך שאין לנו שליטה של ממש על חיינו והיא מאפשרת לנו להיות ענווים. גם כשקשה להבין או להסביר את ׳החזרה הביתה׳, ביכולתנו להרגיש את נוכחותה. הסליחה, המכירה בכך שכולנו מנסים לחזור הביתה, מאפשרת לנו לשוב להיות תמימים ולהתחיל מחדש – ולא רק פעם אחת, אלא שוב ושוב בכל מאורע כואב שאנו חווים בחיינו. התום הוא ההכרה בכך שאנו צנועים ופשוטים.
לעומקו של עניין, תחושת אשמה איננה אלא גורם מפריד המחזק את האגו הביקורתי שלנו. ובכל זאת, אין בכך משום טענה כי אין צורך להתחרט או 'לבקש סליחה' על טעויות או שאין לכך משמעות. כמו כן, לא נטען גם שלמעשים שלנו כלפי עצמנו או אחרים אין השלכות. הבעת חרטה היא הודאה בדרך שבה חוסר המודעות שלנו גרמה לאחרים ולנו כאב, היא מאפשרת לנו להעלות את רמת המודעות שלנו. האתגר הוא שלא להתבוסס בתחושות אשם ובושה כדי לפקוח עיניים ולהבין שיש מציאות רחבה יותר.
סליחה אמתית באה עם הבנה של ממש. הסליחה האמתית מתרחשת כאשר אנו מקבלים את העובדה שהלא-נודע הוא רב, כשאנו מורידים מגאוותנו ומפסיקים להשלות את עצמנו שביכולתנו לשלוט בחיינו ולנהל אותם.