אמנם שום דבר אינו משתנה בי כשאני אומר את האמת שלי, אבל זה יוצר תקשורת חיבור
בחיוך שיש בו מן הכאב, אני יכול לומר בגיל 52 שאני אדם החש לעיתים קרובות חוסר סבלנות ואי שביעות רצון. תכונות אלו התפתחו בי במהלך חיי. הקרובים אליי היו עדים להשלכות המזיקות של תכונות אלו לאורך השנים, ואני עצמי חוויתי אותן על בשרי. שוב ושוב ניסיתי לשנות את התכונות האלו ולהבין את שורשיהן, אבל לא חל שינוי משמעותי. הדיבור הכנה והאמיתי על התכונות הללו אמנם לא שינה ולא הפחית את ההשפעות המרגיזות שלהן, אבל זה בכל זאת הכניס רוגע לנשמתי.
ההקלה נבעה מכך שכבר לא הייתי צריך להעמיד פנים שאני ממוקד, יעיל או מרוצה. השיתוף הכנה בצדדים האפלים יותר של אישיותי הסיר ממני חלק מהמאמצים המתישים והמכאיבים של הניסיון להיות מושלם.
אם כך, לאמירת האמת שלנו אין קשר לאמת המוחלטת, אלא היא קשורה קשר ברור לצורך האנושי שלנו להכיר באופן שבו דברים משפיעים עלינו ולחלוק זאת עם אחרים. לשתף גם כשאנחנו כואבים וגם כשאנחנו נהנים. מדובר בללמוד איך להביע בקול את החוויה הכוללת שלי, החוויה של מי הייתי, מי אני ומי אני הופך להיות, ובכך לאפשר את קיומה של זרימה, במקום תקיעות.
אותנטיות פירושה לוותר על השריון
להיות אמיתי וכנה משמעו לבחור בשביל שיש בו סיכון, ועם זאת הוא מעצים אותנו עמוקות. אנו מתייחסים כאן ליכולת שלנו להכיל שתי חוויות משמעותיות שנמצאות מטבע הדברים בקונפליקט זו עם זו, ויחד הן משלבות את המשאלות שלנו עם המציאות עם הקיים.
הזהות או האישיות שלנו, ההופכת אותנו ל"מיוחדים" ודורשת חיזוק מתמיד, אומרת לנו תמיד מה משאלותיה ומניעה את הדמיון שלנו. זה מה שאנחנו מאמינים שאנחנו, אבל לא בהכרח מי שאנחנו באמת. מנגד קיימת הבחירה ה"מודעת" לחוות את החיים כפי שהם מתרחשים באמת. הדבר דורש פשטות, תכונה שרק לעיתים רחוקות אנו לומדים אותה. אמת שמגיעה ללא בחירה, שאין לה כל מטרה מלבד להצהיר על מה שקיים ולקבל אותו.
הקסם הגלום בדיבור הכנה והאמיתי הוא שאנו משיגים הגינות ויושרה באמצעות מילים. איננו מתחבאים מאחורי כוונות כוזבות או מניפולציות. אנו מביעים את הדברים ממש כפי שהם.
הצרכים שלנו אינם מתמלאים באורח פלא וגם האישיות שלנו אינה משתנה כשאנו אומרים את האמת, אבל קורה משהו אחר. לפתע קיימת הכרה בחוויה שלנו. זהו משהו שהוכחש במהלך הילדות ובצמתים חשובים בחיינו, שנותרו כפצעים פתוחים. הכאב שמתלווה לצורך להיות מישהו אחר, להעמיד פנים או להתחבא מרוב בושה, מותיר בנו צלקות.
ההתקבעות שלנו בצורך לומר את ה"דברים הנכונים" מגבילה את ביטוי האמת שלנו
אמירת האמת שלנו יכולה להיות עניין מבלבל. יתכן שאנחנו חושבים שאנחנו אומרים דברים כפי שהם, אבל רוב הזמן ההתמקדות שלנו מופנית כלפי חוץ אל האופן בו תופסים אותנו במקום שנישאר נאמנים וכנים בחוויה שלנו.
"האם הוא יהיה בעדי או שהוא יתייחס אליי בשיפוטיות?"
"האם היא תוהב את מה שאני אומר או עושה, או שהיא לא תסכים?"
ההתקבעות בצורך להיות חשוב ולומר את הדברים הנכונים מגבילה את ביטוי האמת שלנו. בלקיחת הזמן הנחוץ לנו כדי למצוא את המילים האמיתיות שלנו יש כוח ריפוי עמוק, אבל אפילו למי שמקשיב לנו קשה להיות נוכח מבלי להיות שיפוטי או לתת עצה. שני הצדדים, המדבר והמקשיב, למדו שנוכחות פחות חשובה מהנרטיב של הסיפור שאנו מספרים.
מעניין לראות שתשומת הלב שאנו מקבלים מהמקשיב מביאה לתוצאות לא רצויות. במקום שנכיר בחוויה שלנו וניקח אחריות עליה, אנו ממתינים שמישהו אחר יקבל את הפגיעות והאנושיות שלנו. כשההתמקדות מופנית החוצה, אין אפשרות לקלוט.
במקום זאת, נרצה ללמוד כיצד להתמודד עם הפחד שלנו מפני דחייה. אין דוקטרינה שיכולה לעשות זאת עבורנו. דוקטרינה בדרך כלל יוצרת עוד הגנות מתוחכמות מבלי לאפשר לאהבה לחדור אלינו.
אמירת אמת היא סיפור אהבה שדרוש לו זמן כדי להתפתח
אנחנו בעת ובעונה אחת טובים ורעים, שמחים ועצובים, מסופקים ולא מסופקים, חשים ממומשים ובודדים, סבלניים וחסרי סבלנות, מוסריים ולא מוסריים והרשימה עוד ארוכה. אנו רוצים להגיע למקום של איזון לא משום שאנו יוצרים אותו, אלא באמצעות ההכרה בקיומו.
אין ספק שקשה לחיות עם הדואליות המבלבלת הזאת ועם התוצאות הבלתי הצפויות שהיא מביאה עמה. כיצד ניצור יציבות במערכות היחסים שלנו, אם קיים בתוכנו פילוג רב כל כך? בדרך כלל התגובה שלנו היא להפוך להיות סוג מסוים של אדם ולהדחיק את האדם האחר שחי בתוכנו.
מה שמסייע לנו במידה הרבה ביותר בהתמודדות עם ההתפלגות הפנימית הזו היא הכרות קרובה עם כאב השקר, המניפולציה והבגידה. לא הכאב שנגרם לאחרים, אלא הכאב שאנו גורמים לעצמנו כשאנו בוגדים באחרים. בדרך כלל, ההתמקדות בכאב שנגרם לאחרים יוצרת עוד רגשי אשם ובושה ומשאירה אותנו נעולים במעגל של הענשה עצמית. ואף שזה יכול לסייע ביצירת דחיפה מסוימת לשינוי, אנו רוצים להתחבר דווקא לכאב של הבגידה העצמית. הכאב שאנו חשים כשאנו שמים לב למאמץ האדיר שאנו עושים כדי להשאיר את הראש מעל למים, כדי שיראו אותנו, יגעו בנו, ישמעו אותנו וכדי שנחוש שייכים ואהובים.
הכאב הזה, כאשר הוא הופך להיות חזק מספיק וקשה לשהות בו, מצית את ההבנה שרק אני יכול להיות אחראי לגורלי. רק אני הוא האדם שיכול להגן על עצמי או לבקש עזרה כשאני זקוק לה. מה שמעניין הוא, שכדי להתמודד עם ההתפלגות הפנימית הזאת, אנו זקוקים למעין שובבות. אם ניקח את הצד האפל שלנו ברצינות רבה מדי, נהפוך את עצמנו ואת החוויה שלנו לחשובה מדי. אבל אם נרשה לעצמנו לגשת לזה בקלילות ומהלב, נוכל להגיע לסליחה עצמית ולהבנה, ולמצוא דרך קיום חדשה עבורנו.
למעשה, אנחנו נמצאים בתהליך התהוות כל הזמן. אולי למשך מעגל חיים אחד ואולי, על פי גישות רבות, למשך מעגלי חיים רבים. הנפש שלנו נמצאת במסע למציאת השלמה באמצעות אינטגרציה.
תרגולים שיסייעו לכם להרגיש נוח יותר לדבר בשפת האמת
חקירה – בחקירה אנו יושבים עם אדם אחר. במקום לספר סיפור שבו אנו חוזרים על הנרטיב המוכר שלנו מהעבר, אנחנו מאפשרים לשאלה לשקוע ומניחים למילים לצאת. זהו תרגיל שיש לו כוח הזנה וריפוי עמוק ובו אנו הופכים להיות פגיעים ומתמודדים עם השופט הפנימי שלנו שמסנן מה מותר ומה אסור לנו להרגיש ולבטא.
שימוש ב "ו" במקום במילה "אבל" – השימוש במילה "אבל" ממזערת את החוויה שלנו. כשאנחנו מוסיפים "ו", לפתע יש לחוויות שלנו מקום לנשום. שימו לב להבדל בין שני המשפטים הבאים: "כשפגשתי את פול, נזכרתי בוויכוח המכאיב שלנו מלפני שנתיים, אבל לא אמרתי לו דבר". או "כשפגשתי את פול, נזכרתי בוויכוח המכאיב שלנו מלפני שנתיים ולא אמרתי לו דבר.
להאט את הקצב כשאנו מדברים – האטה מאפשרת לנו לבחור ולהרגיש את המילים שעולות. לפתע נוצר קשר אינטימי בינינו לבין המילים שלנו. המילים הן כבר לא טיעונים או דעות והן כבר לא מבטאות תפקידים שלקחנו על עצמנו, אלא הן פשוט משקפות את החוויות שלנו.
להביט במראה ולשמוע את הקול הפנימי שלכם – התבוננות בעיניים שלנו, שהן גם חלון ללב ולנשמה שלנו, ושמיעת הקול שלנו, יוצרים מפגש ייחודי בין האישיות להוויה שלנו. אנו יכולים לחוש במאמץ שאנו משקיעים כדי "להצליח" בחיים.