תחושת הערך שלנו נמצאת בבסיס רוב רובם של האירועים שקורים לנו בחיינו. היא משפיעה על האופן שבו אנו מתייחסים לאחרים ולעצמנו, על האופן שבו אנו מתחבאים מהחיים או מתנפלים עליהם ועל הדרך שבה אנו מעמידים פנים שאנחנו חלשים או מעניקים כוח לא פרופורציונאלי לאחרים. כדי להרגיש בעלי ערך, לעיתים קרובות נבגוד בערכים שלנו ובעצמנו. איבוד תחושת השייכות נתפס בעינינו כמסוכן הרבה יותר מאשר חוסר הקשבה לאמת שלנו.
כאשר הסביבה החיצונית הופכת למצפן של תחושת הערך שלי
מחמאות ותשומת לב מבחוץ משמשות פיצוי לתחושת חוסר הערך שלנו. את רוב הרגעים שבהם אנו מרגישים בעלי ערך אנו שואבים מבחוץ, מדברי שבח של אחרים ולא מהבנה טבעית של החשיבות שלנו. אולם כשאנו מחפשים את הערך שלנו מחוץ לעצמנו, אנחנו בוגדים בעצמנו ומשלמים על כך את המחיר הגבוה של הבינוניות. אנחנו נדרשים ללא הרף לבחור בין הכוחות החיצוניים לבין אלה הפנימיים כדי לבנות את הערך העצמי שלנו. כבוד עצמי, אהבה עצמית ואמונה בטוב הבסיסי שלנו צריכים להיאבק בכניעה לרגשות החרדה החברתית והבושה, הפחד מנידוי וביטוי של כעס מודחק. הצורך שלנו להשתייך הוא הטריגר המרכזי לנטייתנו להיכנע ללחצים אלו והוא זה שמזין אותה.
החיים מציגים בפנינו פסגות רבות של הצלחה ועמקים רבים של כישלון. בעמקים הללו אנו מתמודדים עם מבוכה, נידוי, בושה ואשמה. אם כך, כיצד ניתן לשמור על תחושת ערך, במיוחד בזמנים של מצוקה? כשאנו מתמלאים בתחושות של אשמה ובושה, נראה לנו כמעט בלתי אפשרי להשיב את תמימותנו ולהעניק לעצמנו הזדמנות להתחיל מחדש.
בושה ואשמה יוצרות דינמיקות רבות עוצמה של הענשה עצמית ומחזקות לעיתים קרובות מעגל אינסופי שאינו מאפשר לנו להגיע לאושר ולהערכה עצמית בריאה. דוגמה קיצונית לכך היא המאבק של פושעים מורשעים. ברגע שאדם הפר חוק משמעותי, הדעה שלנו עליו משתנה. הוא עובר לצד השני של המתרס, לצד האפל, אפילו אם מדובר היה ברגע אחד קצר של שיפוט לקוי. כעת הבחירה הגרועה הזאת דבקה בו ומכתימה אותו לשארית חייו.
מהמצב הזה, האפשרות לשוב לגבולות הנורמה היא מוגבלת. אבל דינמיקת הבושה נוגעת לכולנו. כשאנו נכשלים, או רואים אחרים נכשלים, מוטל צל על מי שנכשל וכך נעשה קשה יותר להמשיך הלאה. אנו נלחמים כדי לסלוח לעצמנו ואנו נלחמים כדי לזכור את הטוב שכעת נקבר מתחת לכישלון. אבל ללא קשר לכישלונות שלנו, זכותנו הטבעית היא להיות כאן אפילו כשאנו מנודים מחלקים שונים בחברה משום ששברנו את הנורמות, החוקים או הערכים שלהם.
אמרו לי מי אני צריך להיות כדי שאהיה בעל ערך
תחושת הערך שלנו אובדת בילדות דרך חוויות שבהן הרגשנו אולי שהסביבה דחתה את מי שהיינו באמת. זה הכאיב במיוחד כשהשוו אותנו לאחרים והיינו פחות טובים מהם. המאבק הפנימי שנוצר בעקבות זאת הוא ביטוי לתחושת חוסר הערך שהרגשנו וממשיכה עדיין להשתקף באישיותינו.
במסע הזה לתביעה מחודשת של תחושת הערך האמיתית, לא יכולים להיות עקרונות או אידיאלים כלשהם. אלה רק יגבילו עוד יותר את ההבנה שלנו לגבי נושא מורכב זה. מה שבאמת דרוש לנו הוא הבנה עמוקה של האנושיות שלנו וכיצד הסביבה עיוותה לנו אותה לאורך הדרך. זאת אכן משימה אדירה להגיע להבנה כזאת.
הערך האמיתי נמצא בפשטות
תחושת ערך אמיתית נובעת למעשה מכך שאנו מאפשרים לעצמנו להשתייך למשהו שהוא גדול ורחב יותר ואינו מוגבל לערכים של משפחה, תרבות או דת. בכל פעם שאנו מבססים את תחושת הערך על משהו ספציפי, היא אינה יכולה להיות אמיתית. בכל פעם שאנחנו נחותים או נעלים, לא יכולה להתקיים תחושת ערך אמיתית. לכן, תחושת ערך קשורה יותר לפשטות ולא לייחודיות. באופן אירוני השאיפה שלנו להיות "מיוחדים" היא זו שמונעת מאתנו לחוש בעלי ערך.
מעניין לציין שה"אני" שבתוכנו הוא פשוט מאוד. אולם בהתאם לנורמות החברתיות שלנו, פשטות היא מאפיין בלתי רצוי שיש להימנע ממנו, ובמאמצים הבלתי פוסקים שלנו להיות "מישהו" כדי שיבחינו בנו, אנו משחזרים ללא הרף את תחושת חוסר הערך. במקום שנהיה ה"אני" הטבעי שלנו, אנו לומדים להיות צדקניים ומוסריים, כשאנו ניזונים מערכים המבוססים על ניסיונם של אחרים במקום לבטוח בניסיון שלנו.
אנו לומדים לשים דגש על הגוף וההופעה החיצונית שלנו שעה שאנו מזניחים את המהות שלנו. נקיטת עמדה כזאת בחיים מובילה אותנו לנסות להפעיל כוח על אנשים ועל העולם הסובב אותנו. הדבר יכול להופיע באינסוף צורות, לעוות את תחושת המציאות שלנו וכך לגרום לנו להאמין שאנחנו בשליטה.
למצוא שוב את הקצב שלנו
ניתן לחוש תחושת ערך אמיתית כשאנחנו נוכחים במלואנו. כלומר, כשאנו מאפשרים לעצמנו לנוע בקצב שלנו, למרות שרובנו רגילים לתת לאחרים לעצב את הקצב הזה עבורנו. אנחנו נעים בעיקר על פי קצב של אחרים ואיבדנו קשר עם הקצב שלנו. היכולת הזאת להיות זמינים לעצמי שלנו, דורשת זמן ואימון. חשוב לזכור שיש לנו גבולות וצרכים טבעיים. אלו אבני דרך חשובות בתהליך.
להעמיק בסבלנות את ההבנה שלנו בנוגע לפשטות
במסע הזה להשגת תחושת ערך אמיתית, עלינו ללמוד ענווה מהי. ענווה משמעה לקבל את האנושיות שלנו ולתת מקום לספקות ולכישלונות, כמו גם לרגעים של גדוּלה. ענווה פירושה לקבל את הצד האפל שלנו כחלק מההתמודדות עם מורכבות החיים. ענווה משמעה גם לקבל את מגבלות הגוף והנפש שלנו. ולשם כך דרושה לנו יותר מהכל, סבלנות.