פגיעות משמעה להיות כנים, וזה כולל קבלה של הצד האפל שלנו. אין זה משנה אם אנו נמצאים בצד השמרני או הליברלי יותר, לעיתים קרובות אנו משתמשים במוסר ובאידיאלים כדי להימנע מלפגוש בצל שלנו. בעידן "טראמפ" רב התהפוכות הזה, שבו ערכים נזרקים מכל עבר, פגיעוּת יכולה להפוך למטבע לכלי שישיב לנו את שפיותנו. כוונותיי כאן אינן פוליטיות, אבל אירועים שהתרחשו לאחרונה בעולם וכן אירועים אישיים שקרו לי במקביל יצרו בי תחושת דחיפות מסוימת להתעמק בנושא זה.
בשם הצדקנות והאידיאלים האישיים, החברתיים או הפוליטיים הנעלים, יצרנו סביבנו מרחב של אמונות שמנחמות אותנו. באופן זה אנו לא נאלצים להתמודד עם הפחד וחוסר הביטחון שלנו. במקום לקחת אחריות על החסרונות שלנו, אנו מגיבים בשיפוטיות ובצדקנות מוסרית. מתוך פחד להתמודד עם הפשטות שלנו ועם הצד האנושי העדין שלנו, אנו מנסים להוכיח את התחכום שלנו על ידי כך שאנו מראים עד כמה אנחנו טובים, רוחניים או מוסריים. הישרדות בכל מחיר מצדיקה את האמצעים שבעזרתם נגיע למטרה, אבל האם מה שאנחנו באמת רוצים הוא הישרדות בסיסית?
אם תרצו להבין עד כמה אתם מרגישים נוח עם הפגיעות שלכם, חשבו לרגע כיצד תגיבו לנטישה, דחייה, שיפוטיות או בגידה?
בילדות לא כדאי היה להפגין פגיעות
חוויות הילדות הותירו אצל רובנו חותם לתמיד. כשעברנו את הגבול, על פי הערכים והצרכים של אחרים, התגובה בדרך כלל היתה תגובה של שיפוטיות או לעג. ביטוי של רגשות ופחדים הפך להיות משהו לא בטוח. באופן כמעט טבעי, התוצאה היתה שהתחלנו לעמיד פנים שאיננו זקוקים לשום דבר ויכולים להסתדר בכוחות עצמנו. הסתרת הצרכים האמיתיים שלנו הפכה להיות האסטרטגיה הטובה ביותר, וכך יצאנו למסע שבו אנו מפלסים את דרכנו בחיים על ידי מניפולציות. הפכנו ליצירתיים, בלשון המעטה, בהמצאת דרכים שישאירו את הצרכים האמיתיים שלנו נסתרים, אפילו מעצמנו.
למדנו שסבל המתבטא בעצב, בכי או כאב, מצביע על הפגיעות שלנו או מייצג אותה. אף שביטויים אלו כלל לא חייבים להיות סימנים לסבל. לעיתים קרובות הם מייצגים יותר מניפולציה מודעת או לא מודעת כדי להפעיל את ההורים שלנו. בטוח יותר להביע צרכים באמצעות סבל. זה לא נעשה מתוך כוונות רעות, אלא משום שאין זה חושפני באותה המידה.
מה שאנו קוראים לו "צורך" הופך בקלות ל"דרישה". ומה שאנו מכנים לעיתים קרובות "פגיעות" הופך לדרך האישית שלנו לסחוט ולהעניש. אפילו כשאנו ממתינים בשקט ובבדידות לתגובה לאחר ריב זה יכול "להיראות ולהרגיש" כפגיעות. אולם עמוק בפנים מסתתרת ציפייה צדקנית שיראו או ישמעו אותנו. אם נביט מקרוב, נגלה את הכאב שקבור מתחת.
אימון בפגיעות עם הקרובים לנו הופך אותנו לאנושיים יותר
כשאנחנו פגיעים באמת, איננו משתמשים במוסריות כנשק שבעזרתו נשפוט מי צודק או טועה. אנו מזהים את הרגשות, הפחדים והצרכים שלנו ומכירים בהם. איננו עושים הכללות ואיננו מבססים את הטיעונים שלנו על אירועים מהעבר, אלא אנו מגיבים לרגשות שמתעוררים דרך אירוע מסוים. אנו מסירים את המסכות שלנו והופכים להיות זמינים לעצמנו ולאחרים. במובנים רבים אנו בעצם בוחרים להיות נטולי-בחירה.
בגידה, הקרבה ודפוסים אחרים המובילים לאכזבה, הופכים להיות נושאים מרכזיים במערכות היחסים הקרובות שלנו, אבל זה בעיקר משום שאנו נכנסים לקשרים האלה מלאי הגנות וחומות מלכתחילה. הקרבה למשל, היא צורה ערמומית של מניפולציה. אנו מרגישים כאב וצדקנות בעת ובעונה אחת. הקרבה תמיד משאירה בנו הרגשה של כעס בבטן ואת התחושה של הזדמנויות מוחמצות.
אני זוכר את הכאב העמוק שהרגשתי כשבת זוגי דחתה שוב ושוב את ניסיונותיי "לעזור" לה. התגובה שלי היתה להיסגר ולתת לה "טיפול בשתיקה", ומדי פעם לזרוק לה הערה שיפוטית צדקנית כמו "אני נותן לך כל מה שיש לי, ומה את עושה?" אבל האם הייתי פתוח כשנתתי הרבה כל כך, או שמא הרגשתי עליון מבחינה מוסרית משום שאנו אוהב אותה "יותר". שמתי את עצמי במקום שבו לא ניתן לגעת בי ובה בעת איבדתי את הפגיעות שלי.
במערכות יחסים עם הקרובים אלינו יש לנו הזדמנות נדירה לצאת ממעגל ההישרדות שמעניק לנו את האשליה שאנחנו שולטים במצב. המקום הזה שגורם לנו להאמין שאנו מוגנים על ידי אידיאלים, ערכים ומעלות אחרות, ולפעמים על ידי שיפוט עצמי מחמיר כשאנו שופטים את עצמנו כרשעים חסרי תקנה.
החיפוש אחר האמת הוא תהליך עדין שאין לו מסלול מוגדר מלבד ההתמודדות עם המורכבות של הקיום האנושי שלנו בצורה הכי כנה, אחראית ואמיתית שנוכל. כל עוד אנו בוחרים בביטחון האישי ובחשיבות המזויפת, אנו מונעים מעוצמת הפגיעות להנחות אותנו בחזרה אל לבנו.
פגיעות יכולה להיות אחת מהמורים הגדולים ביותר שלנו
יש הבדל גדול בין לומר דברים לבין להרגיש אותם, כך שמשפט כמו "אני לא צריך כלום, אני יכול לעשות את זה לבד", יכול בקלות לצאת מפינו. עם זאת, הכאב של הבדידות והנטישה נותרים. אין ספק שאנו יכולים ונוכל לעשות דברים רבים בעצמנו, כמו לגדל ילדים, לחיות ללא חבר קרוב, מאהב, מגע, הכרה והרשימה עוד ארוכה.
אבל מה שאנחנו באמת רוצים הוא ללמוד לבטא את הפחדים ואת הצרכים שלנו. התביעה שלנו להכרה, הדרישה שהצרכים שלנו יסופקו או שמירה על עליונות מוסרית, כל אלה מותירים אותנו במצב של מאבק, שבו איננו פתוחים לקבל. פגיעות יוצרת את הבסיס ליכולתנו לקבל.
כשאנו מבטאים פגיעות אמיתית, אנו מניחים את היסודות לביטוי של הרגשות והצרכים שלנו. אנו מרגישים זאת במצב של שלמות שבו אנו מקבלים את הטוטאליות והמורכבות של אי-המושלמות האנושית שלנו. זהו מקום של כוח שבו אנו מקבלים את העובדה שיש לנו צרכים, ולכן אנו מכירים בתלות שלנו זה בזה. כשאנו מתחברים לאנושיות ולפשטות שלנו, זה מעצים אותנו.
היכן להתחיל להיות פגיע
פגיעות מובעת הכי טוב בגוף ראשון, "אני". אנו לוקחים אחריות על הלך הרוח שלנו ועל רגשותינו, ואיננו כופים על בני זוגנו את הסטנדרטים המוסריים והאידיאלים שלנו. איננו משתמשים בהקרבה, אשמה, בושה או שיפוטיות כדי להעביר את המסר שלנו.
זה מאתגר משום שאנו נותרים עם הגנה מזערית או ללא הגנה כלל למעט קבלת מי שאנחנו. כשאנו משתמשים ב"אני", זה מוציא ממערכת היחסים את משחק הניחושים שבו אנו מצפים שבן הזוג שלנו "יידע" ממה אנחנו פוחדים, מה אנו מרגישים או למה אנו זקוקים.
כך יוכלו הקרובים לנו להחליט אם הם יכולים לספק את צרכינו או לא. כל דבר אחר הופך למשחק ציפיות שבו אין מנצחים, והדבר מעורר התנגדות. הם מרגישים שהופעלה עליהם מניפולציה. ולגבינו, פגיעות היא הדבר שמאפשר לנו לקבל חלקים נוספים בעצמנו, מה שיוצר את הבסיס ליציאה מהמחבוא ומההכחשה לעבר האור שלנו.
פורסם ב-Collective Evolution